<h1>תוספות רבינו יהודה מפאריש — ע"ז</h1>
<h2>דף יב.</h2>
[ע"ז מ"ט ע"א] עד שיהא באיסור כדי לחמץ. ואפי' יש בהתר נמי כדי לחמץ אסור כיון שיש באיסור כדי לחמץ. דילמא טעמא דר' אליעזר (כאביי) כו'. לעולם אימא לך זוז"ג מותר. ומיהו מ"מ יכול להעמיד בריתא אחרת כר' יוסי ורבנן דידעי דאית להו דזוז"ג אסור, כדקאמר הא ר"א הא רבנן.
<h2>דף כד.</h2>
[ע"ז מ"ח ע"ב] פוגם בצל. ולכך אינו חשוב בכך נהנה מע"ז שהקלקול גדול הוא [מהתיקון], כדאמרי' בחולין [ח' ע"א] סכין של ע"ז מותר לשחוט בה מקלקל הוא, ואע"פ שלענין שבת חשוב כמתקן לחייב למ"ד מקלקל בחבורה פטור [פסחים ע"ג ע"א]. ור' יוסי סבר שמשביח יותר ממה שפוגם. מפי רבי.
<h2>דף כח.</h2>
[ע"ז ע"ד ע"א] ואלו אסורין ואיסורן בכל שהו. אומר רבי, כי בירושלמי פרק אחרון דמסכת ערלה [פ"ג ה"ד] משמע דליכא את שדרכו אלא בעשרה דברים. דמסיק ר' יוחנן וריש לקיש, חד אמר דברי רבי מאיר עשרה דברים מקדשין, וחד אמר דברי רבי מאיר כל הדברים מקדשין. פירוש עשרה דברים הן ששה דברים דמייתי לה בריש ביצה [ג' ע"ב] ובהערל [יבמות פ"א ע"א], והן עם חבילי תלתן ז', ובגד שצבעו בקליפי ערלה הרי ח', והך דצובע מלא הסיט מקליפי ערלה, דתני בהו דברי רבי מאיר, והך דאורג מלא הסיט מצמר הבכור, אבל לא תני בה דברי ר' מאיר. וקאמר בירושלמי לעיל, אית תנא תני לה בשם ר' מאיר ואית תנא דלא תני לה בשם ר' מאיר. מאן דתני בשם רבי מאיר אית ליה עשרה דברים מקדשין. ומאן דלא תני עשרה דברים מנלן. ר' מאיר כר' עקיבא דאמר אף ככרות של בעל הבית. ותימה לרבי, אכתי טובא הוו הנך שמעתין. וא"ת דהוי כל שדרכו, אם כן תיקשי לר' יוחנן דאמר בריש ביצה [ג' ע"ב] את שדרכו שנינו. וא"ת האי תנא דליטרא קציעות הוא, כדמשני בריש ביצה, מ"מ הוה ליה לאקשויי ולשנויי כך. ועוד על כרחין משמע דעדיפי מאת שדרכו, מדפריך בגמרא וליחשוב אגוזי פרך ורימוני באדן וליחשוב ככרות של בעל הבית וכו', משמע דחשיבי כששה דברים. ועוד ליחשוב בערלה גיזי צמר, שאסורין בכל שהו כדאיתא בפ"ג דבכורות [כ"ה ע"ב]. ואומר רבי דודאי טובא הוו, אלא עשרה דברים דבמסכת ערלה קא חשיב. וא"ת ויין נסך דחשיב הכא על כרחין בחביות סתומות מיירי כיון דחשיב בששה דברים דערלה, וא"כ אמאי [חשיב] להו, והא תנא להו במסכת ערלה, דה"ק על אגוזי פרך וכו'. ואומר רבי דאיצטריך לאשמועינן חומרא דיין נסך ואע"פ שהוא מדבריהם. אי נמי אשמועינן דדוקא בנתנסך לפני ע"ז ולא בסתם יינם. ועוד לאפוקי מדרבי אליעזר דאמר יש פדיון לע"ז. וא"ת איך חשיב הכא שור הנסקל בששה דברים דעדיפי מאת שדרכו, והא אמרינן בריש התערובות [זבחים ע"ב ע"א] גבי שור הנסקל וחטאות המתות, ליבטל ברובא, הניחא למאן דאמר כל שדרכו וכו'. משמע דלא חשיבי כאת שדרכו. ואומר רבי דלא קאי אלא אחטאות המתות שהן כבשות קטנות. אי נמי כדמוקי בירושלמי [פ"ה הי"ב] לשור הנסקל דהכא בחתיכה, ומטעם שראויה להתכבד [בה] בפני האורחים יותר משור גדול. אך נראה לומר שהתלמוד שלנו [לא] יעמיד האי שור הנסקל בחתיכה, מדמצריך תלמודא בריש התערובות [זבחים ע"ב ע"א] שנתערב בקדשים והכא שנתערב בחולין. משמע דבתרוייהו מיירי בחי. ועוד אי שור הנסקל הוי דבר שדרכו, אם כן פטר חמור דהכא איך עדיף מאת שדרכו. ויש להעמידה בחתיכה מטעם שראויה להתכבד, או יש לו שער נאה ויעשה כלי משערו או מעצמות[יו]. וצריך לפרש הני דהכא אמאי עדיפי מאת שדרכו, כדפרישית דהוו כששה דברים, יין נסך בחביות סתומות, וע"ז דחשיבא לעובדיה. ועורות לבובין יכול לעשות מהן כלי נאה. וציפורי מצורע כשהן שלמים חשיבי כחתיכה שראויה להתכבד, וחשיבי טפי מחטאות המתות שהן כבשות קטנות. ולפי זה הא דתנן במסכת קינין [פ"ב מ"ג] שאסורים בכל שהן, אין צריך להעמיד כתנא דליטרא קציעות. אלא נאמר חשיבי ולא בטלי. אי נמי ציפרי מצורע בשחוטות איירי דחשיבי כטמא', דדרשינן [קידושין נ"ז ע"א] מזה אשר לא תאכלו לרבות השחוטה. והוו להו בריה ולא בטלה. אי נמי כיון דשחוטה הוו כחתיכה שראויה להתכבד. ושער נזיר אין לפרש שארג ממנו מלא הסיט ועשאה כציפרתא, דתנן במסכת [ערלה פ"ג מ"ג] ערלה ידלק הבגד והשק, ומוקי לה בשילהי תמורה [ל"ד ע"א] בציפרתא, [ד]אם כן לא הוה תני לה כיון דתנייה התם, כדאמרינן בגמרא. אלא יש לפרש כגון שיש [לו] לעשות כלי נאה משערו. ולמאי דמוקי בירושלמי שור הנסקל בחתיכה, נראה דבשר בחלב ועגלה ערופה וחולין שנשחטו בעזרה מיירי מחתיכה. וא"ת למה שנאם כולם. י"ל אגב אורחא אשמועינן דהני ד' חתיכות אסירי בהנאה, ולאפוקי מרבי שמעון דמתיר בהנאה. ועגלה ערופה לא [קא חשיב, ד]כיון דנעשית מצותה מותרת. וכן פטר חמור וחולין שנשחטו בעזרה, לאפוקי ממאן דשרי להו מן התורה. וא"ת אמאי לא תני חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה בשל חולין טהורין שלא תעלה לפי שראויה להתכבד ואיסורי הנאה [היא]. י"ל דלא חשיב אלא חתיכות דסלקא דעתין למישרינהו, כדפרישית. אי נמי בקדש[י]ם לא קא מיירי. מפי רבי.
[ע"ז ע"ד ע"א] ושער נזיר. פירש רש"י דאיסורי הנאה [הוא] דכתיב ונתן על האש אשר תחת וכו'. מיהו ההוא בנזיר טמא כתיב. אלא מקרא דדריש פ"ב דקידושין [נ"ז ע"ב], קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, גידולו יהיה קדוש. מיהו בירושלמי [פ"ה הי"ב] מייתי כפירוש רש"י.
<h2>דף כח:</h2>
[ע"ז מ"ה ע"א] ציפוי דהר אינו כהר ומיתסר. וא"ת מאי שנא מתקרובתו דהר דמותר, כדאמרי' בפ"ב דחולין [מ' ע"א]. ואומר רבי דמיירי הכא בציפוי שנעבד אגב הר, ולכך אסור לת"ק. וא"ת א"כ מאי אייתי קרא דלא תחמוד, דלא מיירי אלא בנוי ע"ז. י"ל דקרא אסמכתא בעלמא כלומר כמו שנוי ע"ז כמו [כן הצפוי] מחובר להר, אי נמי דוקא קאמר כיון שאמר הכתוב שנוי ע"ז אסור יש לי לאסור ציפוי הר, אבל אם אין נוי ע"ז אסור אין לי לאסור ציפוי המחובר להר אע"פ שנעבד. וא"ת בתמורה ר"פ כל האסורין [תמורה כ"ח ע"ב] מתקיף לה רב חנינא טעמא דרבייה לציפוי דבע"ח ממן הבקר להוציא את הנעבד הא לא רבייה קרא ציפויו מותר לגבוה והכתיב ואבדתם וגו'. משמע מדלא מייתי התם הרבוי אלא לגבוה, דציפוי בע"ח מותר להדיוט, ואע"ג דתקרובת של בע"ח אסור, כדאמרי' (בפ"ק) [בפ"ב] דחולין [מ' ע"א], ומאי שנא מהר דתקרובתו מותר וציפויו אסור. ואומר רבי דציפוי דתמורה מיירי שאינו נעבד אלא לנוי בעלמא. אי נמי כר' יוסי הגלילי דשרי ציפוי הר אפי' נעבד. ואומר רבי דלרמי בר חמא סבירא ליה דלכולהו תנאי דמתני' אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור דאי שרי א"כ לוקי ר' עקיבא תחת עץ רענן ולא עץ רענן אלהיהם באילן שנטעו ולבסוף עבדו. וא"ת לר' עקיבא מנליה למידרש בכל שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נישאה בידוע שיש שם ע"ז, הא אתא לדרשא דאלהיהם על ההרים. י"ל מדסמכה עץ רענן דרוש בה נמי הא. ובירושלמי [פ"ג ה"ה] פרי' בית הבחירה אינו נבנה [אלא] ע"פ נביא, שנאמר ויעל גם דוד בדבר גד וכו'.
<h2>דף כט.</h2>
[ע"ז ס"ב ע"ב] יאות הן עבדין. שפירות שמינית אין נתפסין בקדושת שביעית. מכאן אומר ה"ר אלחנן שאם יש ביד ישראל יין נסך וע"ז ומשמשיה דברים האסורים ותופסין את דמיהן, ומכרן לגוי בהקפה, דמותרין דמיהן. דהואיל ובשעת פירעון ליתנהו להני איסורי בידו, כי לאחר זמן גדול יתן לו גוי מעות. והוי כבא עליה ואחר כך נתן לה, שלא היה ברשותה בשעת ביאה. הכי נמי לא היו דמי ע"ז בידו בשעת משיכה. דהא ליתיה בשעת ביאה. ויש ספרים דגרסי מתנה בעלמא הוא דיהיב לה. ואין נראה לרבי, דהא לכשיבעול אמר לה ולאו מתנה היא.
<h2>דף כט:</h2>
[ע"ז ס"ג ע"א] אבל הקדישתו לא דהא איתיה בעיניה. וא"ת והא אמרינן פרק כל האסורין [תמורה ל' ע"ב] אין אתנן חל על המוקדשין דכתיב לכל נדר פרט לנדור. וי"ל דהכא דאיתיה בעיניה חל איסור אתנן עליו למפרע, והתם שנתן לה מתנה ולא הזכיר ביאה כלל, או מכר לה בהקפה והקדישתו, ואחר כך בא עליה במתנה [זו] או בחוב זה, אין איסור אתנן חל ודאי [למפרע].
[ע"ז ס"ג ע"ב] בחנוני המקיפו. פירש רבנו שלמה חנוני סומך עליה, והוי כנותן מיד ליד, דמשעת הקפה מיד קנוי לו דינר בכל מקום שהוא, דמשועבד לו בעל הבית. ודבי ר' ינאי לאו חנוני הרגיל להקיפו נינהו, ולא סמכא דעתייהו עלייהו כולי האי, לא משתעבדי דבי רבי ינאי מהשתא אלא לאחר זמן. ותימה לרבי והא לוה למלוה משתעבד. ועוד הא אתנן בטלה סתם אמרינן לעיל, ואפילו עומד בחצירה פי' לעיל דאינו נאסר ואע"ג דמשתעבד לה משעת ביאה. וא"ת התם האי טלה לא היה משועבד בשעת ביאה אלא (שאר) [שאר נכסיו] והאי טלה הוי חליפי אתנן, ואמרינן בפרק כל האסורין [תמורה ל' ע"א] הם ולא שינוייהן, וכל שכן לא חליפיהן, להכי אינו נאסר. אם כן איך מייתי מינה אדבי רבי ינאי דבא עליה ואחר כך נתן לה, דילמא התם משום דהוי חליפי ומותר. אלא ש"מ דאין זה נתפס באיסור אתנן, והוא הדין לדבי רבי ינאי, ואע"ג דמשתעבדי. ותו מאי קאמר חנוני שאין מקיפו מי לא משתעבד, אדרבה קשיא טפי. ואי משום מילתא דרבי ינאי ואתנן, הוה ליה לאקשויי ודבי רבי ינאי ואתנן מי לא משתעבדי. וא"ת היינו דקרי להו דחנוני שאין מקיפו, מ"מ מה צריך ראייה מרבא, וכי חידוש הוא דלוה למלוה משתעבד. ועוד לא היה לו להזכיר דקני ליה דינר גביה, אלא משתעבד ולא משתעבד. לכן נראה לרבי לפרש בחנוני המקיפו, דמשעבד ומקני ליה דינר בשביל הטבה, שמאמינו, והוי כאילו נותן דמים עכשיו. אבל דבי רבי ינאי, נהי דמשתעבדי, מיהו כיון שאין רגילין להקיף לא מקני להו דינר מכיסיה לקנות מהשתא. והא דחנוני על פינקסו שניהם נשבעים ונוטלים מבעל הבית, היינו שיעבודא דאורייתא, ובחנוני שאין מקיפו. ולהכי לא מייתי כי פריך מינה מרבא גוי וחנוני שאין מקיפו מי לא משתעבדי. אי נמי יש לומר דהוי משועבד התם לפי שבעל הבית אינו כופר כלום. ותו חנוני שאין מקיפו מי לא משתעבד, אפילו לא יעשה לו שום טובה משועבד הוא מן התורה, הא רבא וכו'. והדרא קושיא לדוכתיה, שלא תחלק בין ר' ינאי וברייתא זו. אלא לא שנא כיון דלא מייחד ליה שיעבודיה לא מיתסר. והיינו טעמא דטלה סתם. ואפילו למאן דאמר יש ברירה, כיון שאין האתנן מוברר בשעת ביאה מותר. וכל שכן דבי רבי ינאי שאין שיעבוד הפירות מוברר, דאינן בעולם. והכא כשהקדים לו דינר. אי נמי ייחדו, וחשיב כמאכילם פירות שביעית שהדמים נתפסים בדמי שביעית ופורע חובו מפירות שביעית, כדפרישית לעיל. מיהו הלשון אע"ג [ד]משתעבד לא אתי לפירוש רבי, דאין השיעבוד גורם האיסור אלא הטובה שמאמינו. אלא בדוחק, כלומר אע"ג שמשתעבד ליה כמו שמאמינו בשביל הטובה, לא מיתסר. ויש ספרים דלא גרסי אע"ג דמשתעבד. מפי רבי.
[ע"ז ס"ג ע"א] בזונה גויה דלא קניא במשיכה. והיינו כר"ל [דדריש] מיד עמיתך במשיכה הא לגוי בכסף. ושינוייא בתרא כרבי יוחנן. ואין להקשות [מהא] דאמר רב חסדא בהזהב [ב"מ מ"ז ע"ב] כדרך שתיקנו משיכה במוכרין כך תיקנו משיכה בלקוחות, דס"ל כר' יוחנן, ואפילו הכי מצי לשנויי הך אפילו לר"ל. ואית דגרסי רב נחמן בר רב חסדא. ובבבא מציעא פירשתי.
[ע"ז ס"ג ע"א] וכגון דקאי בחצירה. וא"ת אמאי לא משני אידי ואידי בטלה זה, הא דקאי בחצירה הא דלא קאי בחצירה. וי"ל דניחא ליה לאוקומי בטלה סתם ואפילו קאי בחצירה, דלא אסרה תורה אתנן שאינו מוברר מאחר שיכול לדחותה לטלה שלא נולד עדיין, ואי נמי אין יכול לדחותה (אלא) לטלה שבשוק אפילו הכי אין זה אתנן מוברר. מפי רבי. וא"ת כיון דאתנן דקרא [מיירי] דקאי בחצירה, אם כן היכי מייתי במרובה [ב"ק ע' ע"ב] ובהשוכר את הפועלים [ב"מ צ"א ע"א] מאתנן דחייב לשלם לצאת ידי שמים. מפי רבי.
<h2>דף ל:</h2>
[ע"ז מ"ו ע"ב] כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרות. וא"ת הכא משמע דלא מהני שינוי לגבי אם אע"ג דמהני לגבי ולדות, ואילו בהגוזל קמא [ב"ק צ"ג ע"ב] תניא הגוזל פרה וגזזה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה דברי ר' מאיר דלית ליה שינוי קונה ר' יהודה אומר גזילה חוזרת בעיניה דשינוי קונה ואינו משלם אלא דמי הפרה. אלמא מהני שינוי לגבי האם. י"ל דגבי תקנת השבים דוקא מהני ולא לענין מזבח. מפי רבי. בשנרבעו ולבסוף עיברו. ואע"ג דאמרי' לעיל גוי חס על בהמתו שלא תעקר, גבול יש לה כדאמ' לעיל פ' אין מעמידין [כ"ד ע"ב]. אי נמי שכיחא מילתא שתיעקר.
[ע"ז מ"ו ע"ב] יש שינוי בנעבד או אין שינוי בנעבד כו' וא"ת הא מהיכא ילפי' שנעבד מחובר מאתנן ילפינן ליה, דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה אתנן מותר כדדרשי' במרובה [ב"ק ס"ו ע"א] הם ולא שינוייהם, אף נעבד במחובר כו'. י"ל דקרבן עצמו לא ילפי' מאתנן, אלא במכשירי קרבן מיבעיא ליה לעיל. אבל נעבד במחובר פשיטא ליה דאסור מבעלי חיים שמותרין להדיוט ואסורין לגבוה. מיהו אין לדקדק דפשיטא ליה הכי מדלא מיבעיא ליה לעיל קרבן עצמו (כגון). דניחא ליה למיבעי טפי היכא דליכא שינוי, כגון אבני מזבח. ושמא תרתי מיבעיא ליה שינוי קרבן ושינוי מכשירין, מדהאריך בלשונו יש נעבד במחובר אצל גבוה או אין כו' מכשירי קרבן כקרבן דמי או לא. משמע שהוצרך לומר כי אחר שנפשוט מקרבן מיבעיא ליה ממכשירין. וכי פשיטא ליה מקרבן ה"ה ממכשירין דמרבינן גבי אתנן ריקועי פחים, ע"כ נראה דמדאוריתא ודאי פשיטא ליה דיש שינוי בנעבד כמו באתנן, אלא מדרבנן הוא דקמיבעיא ליה, משום דע"ז יש לאסור אע"פ שנשתנה. מפי רבי.
[ע"ז מ"ז ע"א] ובבא דאחידא באפיה. תימה לרבי דלא חשיב הכא שינוי מה שילדה, כמו מעיקרא חיטי והשתא קמחא. ואילו במרובה [ב"ק ס"ו ע"א] אית להו לב"ש הם ולא ולדותיהם גבי אתנן, ולית להו הם ולא שינוייהם כמו ענבים ועשאן יין חיטין ועשאן קליות. אלמא ילדה חשיב שינוייא טפי. ובפ' כל האסורין [תמורה ל' ע"ב] משמע דמיירי בעברו ולבסוף נרבעו. וי"ל דגזירת הכתוב הוא גבי [אתנן] דהם משמע ולא ולדותיהם אבל שינוייהם (כמו) [כיון] שהוא גוף האיסור עצמו אין להתיר, דאפי' ולדות אין להתיר אלא מגזירת הכתוב. אי נמי י"ל גבי אתנן לא ניחא ליה בנפחיה ושפיר שרא ביה רחמנא ולד, אבל ע"ז ניחא ליה בניפחיה והכי אמר רבא בפ' כל האסורין ולד מוקצה ונעבד אסור דניחא ליה בניפחיה. מפי רבי.
[ע"ז מ"ז ע"א] אבל עיברו (ולא) [ולבסוף] נרבעו דברי הכל אסור האי אסור לא קאי אכל האסורין דגבי האתנן דדרשי כ"ע במרובה [ב"ק ס"ה ע"ב] הם ולא ולדותיהם ר' אליעזר נמי לא קאי אאתנן.
<h2>דף לג:</h2>
[ע"ז ס"ב ע"ב] הכא לא מוכחא מילתא. ותימה דאמרינן פרק בתרא דתמורה [ל"ג ע"ב], אלו הן הנקברין קדשים שהפילו וכו'. ואמאי לא חיישינן לתקלה מאחר שהן בעין. וי"ל שאין דרך לקבור בשר ומוכחא מילתא, אבל פירות דרך הוא להניחם בקרקע ולא מוכחא מילתא.
[ע"ז מ"ח ע"ב] ואין נוטעין אגוז של ערלה. תימה לה"ר אלחנן, דמשמע דרבנן (ד)שרו ליטע ומדקאמר נמי מודה ר' יוסי כו'. ומאי שרי, הא תנן בפ' בתרא דתמורה [ל"ג ע"ב] דערלה וכלאי הכרם בשריפה, ואמאי נטעו אותו ויהו [עמו] עפר ויהיה היוצא זה וזה גורם, ולא מצינו רבנן חולקין על משנה דתמורה. י"ל דאפי' רבנן מודו דאין נוטעין אגוז של ערלה. ובמה שאמר ר' יוסי אין נוטעין לא חידש כלום, דבהא אפי' רבנן מודו, וכל עצמו לא בא להשמיענו באגוז של ערלה אלא שאם נטעוהו כל הגדל ממנו אסור. והיינו דקא מסיים [מילתי'] יתירה מפני שהוא איסור פרי. וא"ת כיון שלא בא להשמיענו אלא איסור נטיעה בדיעבד אמאי נקט לשון אין נוטעין. י"ל משום דתנא גבי יחור נוטעין תנא נמי גבי אגוז אין נוטעין. מפי רבי.
<h2>דף לד.</h2>
[ע"ז ע"ד ע"א] ואלו אסורין ואיסורן בכל שהו. אומר רבי, כי בירושלמי פרק אחרון דמסכת ערלה [פ"ג ה"ד] משמע דליכא את שדרכו אלא בעשרה דברים. דמסיק ר' יוחנן וריש לקיש, חד אמר דברי רבי מאיר עשרה דברים מקדשין, וחד אמר דברי רבי מאיר כל הדברים מקדשין. פירוש עשרה דברים הן ששה דברים דמייתי לה בריש ביצה [ג' ע"ב] ובהערל [יבמות פ"א ע"א], והן עם חבילי תלתן ז', ובגד שצבעו בקליפי ערלה הרי ח', והך דצובע מלא הסיט מקליפי ערלה, דתני בהו דברי רבי מאיר, והך דאורג מלא הסיט מצמר הבכור, אבל לא תני בה דברי ר' מאיר. וקאמר בירושלמי לעיל, אית תנא תני לה בשם ר' מאיר ואית תנא דלא תני לה בשם ר' מאיר. מאן דתני בשם רבי מאיר אית ליה עשרה דברים מקדשין. ומאן דלא תני עשרה דברים מנלן. ר' מאיר כר' עקיבא דאמר אף ככרות של בעל הבית. ותימה לרבי, אכתי טובא הוו הנך שמעתין. וא"ת דהוי כל שדרכו, אם כן תיקשי לר' יוחנן דאמר בריש ביצה [ג' ע"ב] את שדרכו שנינו. וא"ת האי תנא דליטרא קציעות הוא, כדמשני בריש ביצה, מ"מ הוה ליה לאקשויי ולשנויי כך. ועוד על כרחין משמע דעדיפי מאת שדרכו, מדפריך בגמרא וליחשוב אגוזי פרך ורימוני באדן וליחשוב ככרות של בעל הבית וכו', משמע דחשיבי כששה דברים. ועוד ליחשוב בערלה גיזי צמר, שאסורין בכל שהו כדאיתא בפ"ג דבכורות [כ"ה ע"ב]. ואומר רבי דודאי טובא הוו, אלא עשרה דברים דבמסכת ערלה קא חשיב. וא"ת ויין נסך דחשיב הכא על כרחין בחביות סתומות מיירי כיון דחשיב בששה דברים דערלה, וא"כ אמאי [חשיב] להו, והא תנא להו במסכת ערלה, דה"ק על אגוזי פרך וכו'. ואומר רבי דאיצטריך לאשמועינן חומרא דיין נסך ואע"פ שהוא מדבריהם. אי נמי אשמועינן דדוקא בנתנסך לפני ע"ז ולא בסתם יינם. ועוד לאפוקי מדרבי אליעזר דאמר יש פדיון לע"ז. וא"ת איך חשיב הכא שור הנסקל בששה דברים דעדיפי מאת שדרכו, והא אמרינן בריש התערובות [זבחים ע"ב ע"א] גבי שור הנסקל וחטאות המתות, ליבטל ברובא, הניחא למאן דאמר כל שדרכו וכו'. משמע דלא חשיבי כאת שדרכו. ואומר רבי דלא קאי אלא אחטאות המתות שהן כבשות קטנות. אי נמי כדמוקי בירושלמי [פ"ה הי"ב] לשור הנסקל דהכא בחתיכה, ומטעם שראויה להתכבד [בה] בפני האורחים יותר משור גדול. אך נראה לומר שהתלמוד שלנו [לא] יעמיד האי שור הנסקל בחתיכה, מדמצריך תלמודא בריש התערובות [זבחים ע"ב ע"א] שנתערב בקדשים והכא שנתערב בחולין. משמע דבתרוייהו מיירי בחי. ועוד אי שור הנסקל הוי דבר שדרכו, אם כן פטר חמור דהכא איך עדיף מאת שדרכו. ויש להעמידה בחתיכה מטעם שראויה להתכבד, או יש לו שער נאה ויעשה כלי משערו או מעצמות[יו]. וצריך לפרש הני דהכא אמאי עדיפי מאת שדרכו, כדפרישית דהוו כששה דברים, יין נסך בחביות סתומות, וע"ז דחשיבא לעובדיה. ועורות לבובין יכול לעשות מהן כלי נאה. וציפורי מצורע כשהן שלמים חשיבי כחתיכה שראויה להתכבד, וחשיבי טפי מחטאות המתות שהן כבשות קטנות. ולפי זה הא דתנן במסכת קינין [פ"ב מ"ג] שאסורים בכל שהן, אין צריך להעמיד כתנא דליטרא קציעות. אלא נאמר חשיבי ולא בטלי. אי נמי ציפרי מצורע בשחוטות איירי דחשיבי כטמא', דדרשינן [קידושין נ"ז ע"א] מזה אשר לא תאכלו לרבות השחוטה. והוו להו בריה ולא בטלה. אי נמי כיון דשחוטה הוו כחתיכה שראויה להתכבד. ושער נזיר אין לפרש שארג ממנו מלא הסיט ועשאה כציפרתא, דתנן במסכת [ערלה פ"ג מ"ג] ערלה ידלק הבגד והשק, ומוקי לה בשילהי תמורה [ל"ד ע"א] בציפרתא, [ד]אם כן לא הוה תני לה כיון דתנייה התם, כדאמרינן בגמרא. אלא יש לפרש כגון שיש [לו] לעשות כלי נאה משערו. ולמאי דמוקי בירושלמי שור הנסקל בחתיכה, נראה דבשר בחלב ועגלה ערופה וחולין שנשחטו בעזרה מיירי מחתיכה. וא"ת למה שנאם כולם. י"ל אגב אורחא אשמועינן דהני ד' חתיכות אסירי בהנאה, ולאפוקי מרבי שמעון דמתיר בהנאה. ועגלה ערופה לא [קא חשיב, ד]כיון דנעשית מצותה מותרת. וכן פטר חמור וחולין שנשחטו בעזרה, לאפוקי ממאן דשרי להו מן התורה. וא"ת אמאי לא תני חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה בשל חולין טהורין שלא תעלה לפי שראויה להתכבד ואיסורי הנאה [היא]. י"ל דלא חשיב אלא חתיכות דסלקא דעתין למישרינהו, כדפרישית. אי נמי בקדש[י]ם לא קא מיירי. מפי רבי.
